יצחקי ליבוביץ'

יצחקי, בכור ילדי משפחת ליבוביץ, נולד באלול תשמ"א ונפטר בשביעי של פסח תשע"ו. ליצחק הייתה מחלה תורשתית קשה ונדירה ביותר, מחלה זו גרמה לו לקשיים יומיומיים שהלכו והחמירו עם השנים.

למרות כך יצחק לא נתן לקשיים להכניע אותו והיה מתגבר עליהם כארי.

יצחקי הקפיד על תפילה במניין בכל יום ובזמן אף על פי שההגעה למניין דרשה ממנו לקום כשעה ורבע לפני התפילה כדי לסיים את הכנותיו המרובות בטרם יצא לתפילה.

הוא השתתף בשיעורי תורה ולמד בחברותות כמה פעמים ביום בכל ימות השבוע כולל בימי שישי ושבת, גם כאן בלי לפספס. בזמן חורף השנה החל להשתתף בשיעורים בישיבה בשעלבים.

יצחקי התחבר לכל המצוות, קלה כבחמורה, בלא פשרות. היה ניכר עליו שכאשר סיים מצווה אחת התכונן מיד למצווה הבאה. מצוות שהיו אהובות עליו במיוחד: תפילה (כולל להיות ש"ץ) וכל פעילות הקודש סביב בית הכנסת, לברך ברכת המזון מילה במילה בקול ומתוך סידור, לומר תפילת הדרך, יצחקי נעתר תמיד לבקשה לשאת נאום קצר באירועים כגון: שבע ברכות אירוסין וכד'.

הקשר שלו עם חברים היה דבר ששמעו יצא למרחוק. יצחקי היה שומר על קשרים קרובים עם מעגלים רבים ורחבים בנוף איילון וברחבי הארץ.

הוא הרגיש והתנהג כשווה בן שווים.

היה רגיש לזולת – מתעניין בכל אחד ואחת, כואב את כאבו של האחר, ושמח מאוד בשמחתו של כל אדם.

יצחקי לא נתן לקשייו הרבים להעיק על האחר, וחיוך תמידי היה נסוך על פניו. התקיים בו מה שאומרים בתפילת האורח "שש ושמח כל הימים".

החיסרון של יצחקי מורגש מאוד בקרב המשפחה ובקרב המעגלים החברתיים השונים שהיו לו.

המשפחה הזוכרת, מתגעגעת מאוד ואוהבת.